 |
|
דרך הגעה:מצומת זרזיר (בין צומת ישי לצומת המוביל), בכביש77, בין סימני ק"מ 46 - 47. פונים לצפון מערב, לעבר הישובים הבדואים ונוסעים עד קצה הכביש בכעביה.
תיאור המסלול:
נתחיל בקצה היישוב כעביה, מקום בו מטפס כביש גישה לבית-הקברות של היישוב. דרך העפר מסומנת כחול, חוצה את נחל ציפורי על גבי גשר קטן, ומוליכה אותנו לעין יבקע.
לפני המעיין, כמה מאות מטרים מתחילת ההליכה, נגיע לקבוצת עצים קטנה משמאל לנו. זה הוא בית-הקברות הישן, ובו קברו של חייל בדואי מבני המקום, שנפל במסגרת שירותו הצבאי בצה"ל. עוד מעט ואנו ליד עין יבקע. שמו הערבי של המעיין הוא ראס אל עין (ראש-העין) בשם זה פגשנו במקומות נוספים בארץ.
מימי מעיין יבקע תפוסים היום בבריכה, שלושים מטרים אורכה ועשרה רוחבה. ראשיתה של הבריכה קדום, ויסודותיה נבנו אולי כבר בתקופה הרומית. הבריכה שופצה במהלך הדורות, ושיפוץ של ממש נעשה בה, כנראה, בידי נוצרים אנשי המסדר הכרמליתי, שהשתמשו במים להנעת טחנת-הקמח שהיתה ברשותם במורד הנחל.
במקום הוקם סכר להעלאה ואיגום המים בבריכה, ממנה הוזרמו באמת מים עד לטחנה.
היום פרוצים קירות הבריכה, ולעיתים גולשים מימיה ונגרים החוצה. הבריכה הפכה לאבן שואבת לא רק לחקלאים, אלא גם לנשות היישוב הרוחצות כאן צמר ומכשירות אותו לטוויה, וכן לילדי היישוב ולמטיילים המנצלים אותה לטבילה מרעננת.
מעין יבקע אפשר להתקדם מערבה בשתי דרכים: ללכת בשביל המסומן כחול, ולחצות מידי פעם את הנחל, או לטפס מעט עם סימוני שביל ישראל וללכת על המדרון, בעקבות אמת המים לטחנת הקמח שבמערב.
השביל נמשך על המדרון ואחרי כ - 2 ק"מ חוצה ערוץ. מכאן רואים כבר את "טחנת הנזירים", וממול נראה את היישוב נופית (פי-נר) יושב יפה על הגבעה. מדי פעם, אפשר להבחין על גדת הנחל במתקני שאיבה מעניינים: מנועים וממסרות עשויות מחלקי רכב שונים, שמחוברים אליהם צינורות, בעזרתם שואבים את המים.
נחלוף מעל מטעים, תאנים ועצי פרי אחרים, בהם רימונים, ונגיע אל בניין דמוי טירה: "טחנת הנזירים", או בשמה הקודם טחונת א-רהיב. זו טחנה ותיקה באזור. במאה ה - 19 היו בעליה דרוזים, שמכרו אותה לנזירים הכרמליתים, שקנוה כהשקעה כלכלית ומקור הכנסה. הטחנה הושכרה והיתה לאחד ממקורות ההכנסה של המנזר. בטחנה פעלו ארבע יחידות טחינה, ומאוחר יותר ירד מספרן לשתים. אבל, הקמת טחנות הקמח המונעות בכוח הקיטור פגעו, כמו בארץ כולה, בטחנה בנחל ציפורי. בתחילה היתה זו הטחנה שהונעה במנוע בשפרעם, שהורידה את מספר הלקוחות. מאוחר יותר הוקמה טחנה משוכללת גם בחורבת איבטין הסמוכה וגלגלי טחנת הנזירים נדמו.
נרד לביקור בטחנה. זה מבנה בעל שתי קומות, שהגישה אליו מלמטה היא על גבי גשר הנטוי מעל הנחל. מעל דלתות המבנה התחתון אפשר לראות את הסמל של המנזר הכרמליתי. במבנה עצמו שרידי חדרים ומחלונותיהם נשקפים נופי נחל ציפורי. למעלה, שרידי אמת המים הנחצית על ידי אבן גדולה לשתי תעלות. כל תעלה הזינה ארובה, שדרכה נפלו המים, מגובה רב, על כפות והניעו שני זוגות אבני ריחיים. המים יצאו אחר כך, במנהרה מעל הקומה הראשונה, זרמו על הגג וכוונו לשתי ארובות ולמעברים תת קרקעיים, בחזרה לאפיק. בתחילה הונעו הריחיים בגלגלי עץ, ואלה הוחלפו בגלגלי ברזל, שנבנו בידי בעל-מלאכה משפרעם.
מהטחנה נחצה את נחל ציפורי על גבי הגשר ונמשיך לגבעת עליל. שם נחצה את הכביש לביקור בשרידי טחנת עליל. על גבעת עליל, או תל עליל, יושב יישוב קטן בשם ראס עלי. הגבעה כאילו נפרדת מסביבתה.
כאן יוצר נחל ציפורי פיתול מרשים וחובק את הגבעה מצפון. במורד הגבעה נבחין בשרידי אמה, שהוליכה מי מעיינות להפעלת שתי הקומות של טחנות ראס עלי, או כפי שנקראה גם "טחונת מרפוקה". הארובה, שדרכה נפלו המים על כפות ההנעה הגיעה לגובה של 12 מטרים, וזו היתה, כנראה, הארובה הגבוהה מסוגה בארץ. הטחנה העליונה היתה, כנראה, עד לסגירתה בשנות השלושים בשותפות בין דרוזים, הכנסייה הקתולית בשפרעם ואדם פרטי משפרעם. הטחנה התחתונה היתה של משפחה שפרעמית, שנמכרה לאחר מות בעליה, ובסופו של דבר נמסרו זכויות המים לקיבוץ וזאת בגלל ריב בעלים כדי שלא יהיה אפשרי להפעיל את הטחנה. גלגל הטחנה, שהניע את אבני הריחיים ונחשב לגדול בגלגלי הארץ, מוצג באגף אדם ועמלו, במוזיאון ארץ-ישראל ברמת-אביב. כאן נסיים את הטיול.
|
